גרעין של אבוקדו
נשבר, רגע לפני שהוא נובט.

בתור מי שגדלה בין מטעי אבוקדו וגידולים חקלאיים, אני שמה לב שהפעולה האמנותית, עבורי, היא כמו הפעולה שעושה הנבט הרך שבוקע מתוך שברו של הגרעין הקשה ומיצר דבר חדש.

היצירה הראשונה שלי, ״עקבות״, הייתה עבודת תיאטרון-נייר שנוצרה בעקבות זיכרון ילדות. היא סיפרה את סיפורה של ילדה שמתעוררת במיטתה שבבית-הילדים באמצע הלילה ויוצאת למסע אל עבר בית הוריה. בדרך היא רוכבת על עננים ושטה מסביב לירח, נופים מנייר נפרשים לפניה וכל הסביבה היומיומית שלה הופכת לעולם פנטסטי. כשהיא סוף סוף מגיעה אל הבית ומנסה להיכנס, היא מגלה שהדלת נעולה ונרדמת למרגלותיה.

במובן מסוים אני מזהה גרעין דומה בכל פעולה אמנותית שלי מאז, בגילומים שונים:
אני מוצאת את עצמי נמשכת אל המפגש עם כוח חסום, בלתי-ניתן לשינוי, עיקש. האמנות באזור הזה היא הנסיון לפרוץ בו פרצה, היא עשבי הפרא שגדלים בחריצי האבן, המחאה הפנטסטית אל מול המציאות המוחלטת.
כאמנית אני מתמסרת בטוטאליות למפגש עם הסגור, השבור והקר. אני מתמקמת שם ומתבוננת בכאב, בפחד ובתסכול שנוצר, עד שאני מגלה סיפור, צבע, יופי, צליל, קסם, אינטימיות ורוך.
הדלת הנעולה מכריחה אותי לחפש נקודת מבט חדשה ולפתוח פתח לעולם אחר, שמגדיר את עצמו מחדש בכל פרוייקט.

לפעמים הדלת הנעולה היא רומנטית, כמו בעבודתי ׳פחות משעת אור׳ שנוצרה אל מול לב אהובה שנסגר.
במכתב הפרידה שכתבתי לה חוזרים ומופיעים הטווסים שליד ביתי. בעקבותם הגעתי אל סיפורה של איו (io), הנימפה המיתולוגית שגרמה לזנב הטווס להשתבץ במאה עיניים, וממנה אל ירח איו המכונה בפי האסטרונומים הירח הסובל. העבודה התרחשה בגן הבוטני בירושלים, והייתה חגיגת החלמה בשלל צבעים מרהיבים, בה הפכתי לטווס ענק בעל מאה עיניים מאירות על זנבו, הזזתי את הירח שקפא באמצעות אופניים, הצמחתי לבנדר במיטה שהייתה שלנו והורדתי עליו גשם של דמעות.

ב׳חזרות על הדרך הביתה׳ הפעולה האמנותית התחילה כשחזרתי למקום אותו עזבתי בטריקת-דלת עשר שנים קודם לכן - הקיבוץ - ועברתי לגור בו למשך חצי שנה, כמו במעין תכנית ״שהות אמן״ פרטית. העבודה שנוצרה בסופו של דבר היא מסע בו אני מארחת את הקהל במקום שנשבעתי לא לחזור אליו לעולם.

׳הזדמנות שנייה׳ היא עבודה שנוצרה אל מול מנגנונים ממשטרים; נפשיים ומערכתיים. העבודה כולה נוצרה והתרחשה בכיתת בית-ספר שבה אני ושותפי הסתגרנו במשך שנה. התמודדנו עם הקשיים הלימודיים והחברתיים שלנו בהווה, הצרכים המיוחדים שיש לכל אחד מאיתנו, המבחנים שניתנים לנו בחיינו הבוגרים והצורך שלנו בהזדמנות שנייה.
הקהל ישב בכיתה כאשר כל אחד מאיתנו עבר את המסע שלו - אני זרעתי חיטה בספרי לימוד, מאי ברחה אל הים כדי לדוג עם רשת של שער הכדורגל, רותם פיתחה נוסחאות מתמטיות לשאלות הכואבות והרגישות של הנפש, רזי העבירה פתקים בחיפוש כנה אחר האיש שירטיט לה שוב את הלב, שרון ניסה להחזיר את הזמן לאחור על ידי פירוק השולחנות ושינוי מוחלט של נוף הכיתה המוכר.

בעבודתי ׳קרדיופון׳ פיתחתי מנגנון המאפשר לכל אדם להאזין למנגינת ליבו, באמצעות תיבת נגינה ומכשיר אק"ג. הצורך הזה התעורר אל מול מותה של סבתי והרצון העז שישאר לי משהו מפעימות הלב של האשה שכל כך אהבתי, פעימות הלב שהיו מצטיירות באיטיות על המסך מעל מיטתה בבית החולים. לאחר אבל ממושך הבנתי שמה שאני צריכה לעשות זה לתרגם את פעימות הלב לתווים. את פעימות הלב של סבתא לא הספקתי להפוך למנגינה, אבל מאז הקרדיופון מנגן מנגינות לב בארץ ובעולם, במגדלי פעמונים, גני ילדים, מוזיאונים, תיאטראות, בתים פרטיים, פסטיבלים ועוד.

אל מול מפגש עם מחסומי דרכים נסלל השביל שלי כאמנית, בכלים מחודשים וצורות אחרות בכל פעם.
היצירות שלי מהוות רגעים מן המסע שמתקיימים עם או אל מול קהל וניתנים לו כמזכרת, להמשך דרכו ולהמשך דרכי.