דצמבר 2014 - אני מעמיסה על האוטו של אבא שלוש מזוודות וחתול צורח בתוך כלוב. ונוסעת לקיבוץ.
לפני עשר שנים עזבתי את המקום הזה. לפני ארבעה וחצי חודשים הגעתי לכאן כדי ליצור פה עבודת אמנות.
המונית שירות מתל אביב הורידה אותי בצומת עירון. הלכתי דרך השדות, נכנסתי בשער התחתון של שכונת ההרחבה, עברתי ליד הבית של אחות שלי והגעתי לבית של ההורים.
אף אחד לא היה בבית.
הכנתי לי קפה והתיישבתי ליד השולחן הירוק בהיר במטבח. פירחי עמדה ליד המקרר וצווחה. קמתי לתת לה פסטרמה וחזרתי לשבת.
נזכרתי שבגיל שבע רציתי ללמוד לנגן על נבל, ולא היה אף אחד שלימד נבל במועצה אזורית מנשה אז אמרו לי שאחרי שאלמד חמש שנים פסנתר אוכל לעבור לנבל. נזכרתי איך למדתי חמש שנים פסנתר. הפסנתר של הקיבוץ ישב בקצה האחורי של הבית ילדים. היה שם קר והיה ריח חזק של עץ רטוב. הייתי באה עם המחברת תווים, יושבת מול הפסנתר שעה או שעתיים מדמיינת ציורים משתנים בסימני העץ, בודקת הבדלי טקסטורות בין הקלידים, מורחת קרם ידיים כחול (תמיד היה קרם ידיים כחול על הפסנתר) ומשחקת עם הרגליות של הפסנתר כאילו אני נוהגת באוטו ישן. אחר כך הייתי נועלת את החדר, מחזירה את המפתחות וחוזרת לבית של ההורים. (היום, יש שם פלזמה, ספה ומזרונים והילדים של הבית ילדים רואים שם סרטים מצויירים). לקחתי את המפתחות למחסן העץ, פירחי נכנסה מיד לאחד הכוחים וידעתי שעכשיו זו תהיה מלחמה להוציא אותה משם. בינתיים הפכתי ארגזים, עד שהגעתי לאחד לבן מלוכלך שקוראים לו "מורן-לא לזרוק-. נזכרתי איך ישבתי על הרצפה של המחסן הזה לפני עשר שנים ומיינתי מחברות כי אמא שלי אמרה שאי אפשר שכל הבית שלה נהיה מוזיאון. בתוך הארגז מצאתי מחברת תווים – תכלת ורוד – המחברת הראשונה לפסנתר. פתחתי בעמוד הראשון. בכתב יד ענק ומוקפד, בעט צבוע בטוש, עם מחיקות עיפרון ממתחת, היה כתוב: “אל תשכחי שרצית ללמוד נבל".
יום 1 - של מי היה הרעיון המחוכם הזה לעשות לעצמי רזידנסי בקיבוץ??
אני רוצה לקחת את האופניים שלי ולנסוע לשתות בירה אבל האופניים של אח שלי הקטן ממש גבוהות והפאב של הקיבוץ פתוח רק בימי חמישי בשעה תשע וחצי אחרי שבשש יש הפעלות לילדים וגם ככה יש שם רק סטרייטיות מנוזלות שעובדות בפעוטון וגברים משועממים עם ארבעה ילדים בבית (יסלחו בבית לי חבריי הקיבוץ - זה ציפוי הטינופת התל אביבי שנקרש על הלשון הסוציאליסטית שלי) ואמא שלי משחקת סוליטייר בחדר ילדים (אצלנו יש חדר אחד לילדים גם כשהם חמישה) ואבא שלי משחק סוליטייר פה על הספה ותוך כדי יש חדשות בווליום בלתי הגיוני והחתולה חולת האיידס שלהם השתינה על המזוודה עם הבגדים העירונים שלי ויש שקט בחוץ וריח של הדרים כך שכל נאד שאתקע יירשם לי על הלוח מודעות. והאחים הגדולים שלי משכיבים את הילדים הקיבוצניקים שלהם לישון בבית שלהם שבשכונת הרחבה שלהם וסבתא שלי בדיוק לומדת מהיוטיוב עוד איזה שיטה יפנית להכנת תיקי בד מרוקאים עם גימור תימני ואני אמורה להכנס אל המקום שבארבעת החודשים הבאים יהיה הסטודיו שלי. הסטודיו שלי שהוא חדר האוכל של הקיבוץ ויש שם ריח של שמן ועוף מכובס שנצרבו בקירות מאז 1976 וקר שם. ואסור לעשן. ואני מתגעגעת לאוויר המפויח והרועש של תל אביב.
יום 3 - צ'כוב צדק
"אתה יכול לשבת לך במוסקבה בטרקלין מרווח של מסעדה. לא להכיר איש ואף על פי כן לא להרגיש את עצמך זר. וכאן אתה מכיר כל איש וכל איש מכיר אותך ואתה זר. זר. זר ובודד" (שלוש אחיות)
יום 5 - כמה שעות לפני פרזנטציה ראשונה
לחץ היסטרי בבית. אבא שלי מגדיל את כמויות המרק, אמא שלי הולכת לכלבו בפעם השלישית כדי להביא חלה, הם מתווכחים בצעקות אם לשים את המפה הירוקה או הלבנה על השולחן בחוץ, אבא שלי מנסה לקטוף כמות מספיקה של תפוזים סינים כדי שסבתא תעשה ריבה, אמא שלי מחליפה צעיף, אבא שלי הולך שוב לבית ילדים לבדוק שהמחשב שלי עדיין מצליח להתחבר שם לטלוויזיה, אמא שלי אומרת שאני צריכה להתחתן, אבא שלי שולף את אח שלי מהחדר ילדים כדי שילך לקטוף לו פטרוזיליה למרק, אמא שלי הולכת לבלבו להביא עוגיות, אבא שלי מסדר את השולחן בחוץ ואמא שלי אומרת לו שאני לא נכה.
בשלושים שנותיי, בחלומותי הפרועים ביותר, לא הייתי מדמיינת שההורים שלי יתכוננו לפרזנטציה. אמנותית. שלי. (בדרכם). ויתרגשו.
יום 8
אחרי שבוע על הספה של ההורים אני שוכרת חדר בבית נעורים אמא שלי נותנת לי שטיח אדום וכיסא ירוק בהיר סבתא שלי סורגת לי נעלי בית.
יום 14 - פוך
בחזרה מהביקור בתל אביב, אני מבינה שזה היה ארוך מדי, ומסוכן, כמו ביקור אצל האקסית, היא הצליחה להזכיר לי בו בזמן כמה אני אוהבת אותה ולמה מגיע לה שתי סטירות בפרצוף ובעיטה בביציות, וכמו ביקור אצל זונה, שפכתי עליה את כל כספי כדי שתספק אותי בתענוגות לילותיה, והיה לי טוב אבל גם קצת בא לי להתקלח, וכמו תמיד אני כבר מנסחת לי בראש את התירוץ הנכון שיביא אותי אליה שוב, ושוב רכבת - בנימינה - אבא - קיבוץ - חדר שמסריח מחרא של חתול וחתול שהזנחתי ארבעה ימים לבד ובדידות וחרדות וכל החרא הזה שחול של חתולים לא ממש סופח, בטח לא זה שקניתי בחנות חיות בתחנה המרכזית של תל אביב. אבל משהו בי רגוע או.. נינוח, ואם לא אשמור על לשוני (או מקלדתי) אפילו עלולה להפלט לי המילה - שמח (וויי זמיר) לא יודעת... אולי המחשבה על קורנפלקס עם חלב סויה מחר בבוקר מתחת לעץ פומלות של אבא.. משהו פה מסריח אבל איכשהו זה דווקא מעלה בי חיוך דפוק, כמו להפליץ מתחת לפוך.
יום 25 - פורנוגרפיה ופרוטוקולים
3.6.1962
"המשך הדיון על שעות הבילוי של הילדים בחדרי ההורים הוחלט: הילדים באים לחדרי ההורים בשעה 17:30. בשעה 18:30 אוכלים בחדר האוכל ואז חוזרים לחדרי ההורים עד השעה 20:00."
16.12.2014
בשעה 11:14 אני מתעוררת ועונה לאברם, המדריך של הבית ילדים, שמתקשר אליי כבר בפעם השלישית מהבוקר. ב 12:46 אני יוצאת מהמיטה נותנת אוכל לנפתול מצחצחת שיניים מוציאה שערה שחורה מהסנתר עושה לי תה מתיישבת ליד רשימת הדברים שכתבתי לעצמי שאעבוד עליהם הבוקר הופכת את הרשימה ונכנסת לפייסבוק. ב 15:56 אני מעשנת סיגריה והולכת לבית ילדים, לעבוד עם הבנות של כיתה ו' על הריקוד לערב חנוכה של הקיבוץ. ב 16:30 אני הולכת עם האחיינים שלי לערב יצירה בחדר האוכל ושומרת שהם לא שורפים את עצמם בזמן שהם מטפטפים שעווה לתוך קערות מים. ב18:08 אחרי שראינו את מיץ פטל בצלליות ואכלנו פיצה על פיתה, אני לוקחת אותם לבית של סבתא חנה ודויד, הם מקבלים שקיות עם מטבעות שוקולד ומתיישבים בכיסא אחד מול המחשב. ב 20:16 אני הולכת לבית של ההורים, אמא שלי משחקת סוליטייר בחדר ילדים ואח שלי יושב על הכורסא מול הטלוויזיה, מעליו מגבת מטבח ומעליה חתולה זקנה ששונאת אותי יותר ויותר בכל יום, לידם קערה ריקה ומזלג. אני עושה לי קפה מתישבת מול הטלוויזיה ורואה כתבה על נשים שמאושפזות במחלקה להפרעות אכילה. ב 21:01 אני חוזרת לחדר שלי, מגלגלת סיגריה, מדליקה מחשב ושואפת פייסבוק לריאות. ב 22:36 אני נכנסת שוב לאימייל שאבא שלי פעם פרסם עם משפטים נבחרים מפרוטוקולים של שיחות קיבוץ ומחפשת אחד מתאים.
22.7.1992
"הוחלט לא לשדר סרטים פורנוגרפים בכבלים בערוץ הפנימי."
16.12.2014
ברבע לשתיים עשרה אני מחליטה ללכת לישון (המטפלת שלי אמרה שאם אני אלך לישון לפני חצות אז אולי אני אצליח להתעורר בבוקר). אני שמה אוכל לנפתול, מכבה את המחשב ונכנסת מתחת לשמיכה (לצחצח שיניים בערב עושה לי דיכאון). נפתול דוחס את עצמו לכרית, הוא מטרטר ואני מהרהרת ברלוונטיות של הפורנוגרפיה הרגשית. ופייסבוק. ואמנות אישית. ואין אונות אמנותית (שמטרידה אותי אישית) ואוננות מילולית על מקלדת ושפיכה של כל חיי הפרטיים בפני 503 "חברים" (נכון להיום). וגומר עליי האגו ונרדם. ואני קמה, מדליקה את המחשב, מטעינה אותו ומביאה אותו למיטה. בכמעט שתיים וחצי אני סוגרת עניין. ומתעוררת בשעה 11:47.
יום 33 - עודד מנשה והתחתונים המלוכלכות שלי
(השמות בסיפור בדויים מדימיוני הפגוע ומקורותיהם שמורים במערכת העצבים שלי)
מיקי אומר לי "אני איתך נחמד,
במקום אחר היו מנפנפים אותך מיד"
אז כתבתי לך שיר, מיקי סיגל,
אם משהו פה לא ברור פשוט תשאל.
בשבילך אני מורן הבלונדינית הקטנה שעושה יפה יפה על הבמה בליל הסדר,
לכן שלחת אותי הבית לעשות במוח שלי סדר.
"אולי תשבי עם אבא שיעזור לך להבין איך כותבים תכנון אירוע,
באנה, לא זכרתי אותך ככה, יפה לך שיער צבוע"
ו "אולי תביאי איזה מישהו למופע שלך, נגיד - דמות מפורסמת,
זה מה שמביא היום קהל - על אמת"
האמת היא שביקשתי מעודד מנשה שירכב על פרה כשהוא שר את "התקווה"
אבל הוא בדיוק עושה לילדים ביד במועדונית בפתח תקווה,
וריאנה שלחה סמס שהיא תוותר
כששמעה שהחדר אוכל שלנו לא כשר.
ואם לרדת לפסים אישיים נראה לך נחוץ -
בל נשכח שאני הבת של מלכת צהובוני הקיבוץ
ולכל אחד מאיתנו יש בבית שניים או שלושה פחים
ובתוכם כמה זוגות של תחתונים מלוכלכים...
אז תקשיב לי מיקי מאגף תרבות במועצה:
אני יצאתי מהשיחה שלנו מאוד לא מרוצה.
לא באתי לעשות פה יום כיף לילדי הקיבוצים
וגם לא מסיבת אמהות ומוצצים!
ואם להביא את "החברים שלי מתל אביב" נראה לך סתם סיפור
"הרי כל האמנים היום חיים בפרדס חנה - כרכור"
"ועוד את רוצה לקחת כסף על כרטיס??
פה על אמנות לא מוציאים מהכיס"
אז כוסומו מועצה אזורית משושה
שתנשק לי ותקפוץ לי אם זה לא קשה
וכוסומו על זה שעכשיו אני בוכה כבר שעתיים
כי הכל יהפוך להיות חומר לעבודה - מחר או מחרתיים..
יום 34 - בית זונות בג'נין
כבר קיבלתי במזומן מהעיתונאי הברלינאי את השכר דירה הבלתי חוקי השני שלי על הבית בתל אביב, ועוד כמה ימים ירד מהחשבון שלי בבנק ירושלים הצ'ק השני על החדר בבית נעורים בקיבוץ. חדר שקיבלתי בדיוק כמוהו לפני 14 שנה בחינם. בעצם לא בחינם. במחיר אחר. אותו מחיר שהטיס אותי מפה לפני עשר שנים, כשאמא שלי מבטיחה לי שאני עוד אחזור לפה על ארבע, והחזיר אותי לפה לארבעה חודשים. החדר ההוא היה אפילו באותו בניין של החדר הזה, רק בקומה למטה ושניים שמאלה, ואחרי שבע שנים בבית ילדים, שנה עם כל האחים על מזרונים בסלון, חמש שנים בחדר ילדים עם שני אחים בנים וארבע שנים בפנימיה - הדבר הראשון שעשיתי כשקיבלתי בית קטן משלי היה לצבוע את כל הקירות בורוד בזוקה. כשאבא שלי נכנס בפעם הראשונה, שהפכה להיות הפעם האחרונה, הוא אמר שזה נראה כמו בית זונות בג'נין.
לפני חודש הוא נכנס כדי לחבר לי כיריים ובנה מעל השירותים חלון עם פתח יציאה דו כיווני לנפתול ("הילד השווארצה שלך") ואני נזכרתי שפעם אחת, בחדר ההוא, השירותים נהיו נורא מסריחים ורק אחרי יומיים גיליתי שמישהו תחב לי מתנה עטופה בנייר כסף דרך החלון - וכשפתחתי אותה גיליתי יונה מתה.
מוזר שאז לא שמתי לב שמהמרפסת של הבניין הזה רואים בית אחד בלבד. הבית של ההורים שלי.
יום 54
לפעמים נראה לי שתשעים אחוז מהזמן שלי פה העברתי בין הארבעה קירות האלו.
בבהיה בבכי בעישון סיגריות ובאוננות.
יום 69 - בין המדפים האחוריים של הספרים הישנים
כשסבתא התחילה לנהל את הספריה היו שם מלא ארגזים של ספרים בערמות מבולגנות, מאז לא היה ספר שהגיע לספריה לפני שהיא קראה אותו בעצמה. אחרי שעשתה קורס ספרניות, הביאה מחשב והפכה את הספריה ליעילה ופעילה.
אני הייתי באה ויושבת על ידה, מטפסת על כיסא-מדרגה למדפים הגבוהים ומסדרת את הספרים בקו ישר, או מציירת על דפי מדפסת עם חורים בצדדים.
בכיתה ה' הייתי לקחת ממנה את המפתחות והולכת עם נועה ינאי ואוהד לשחק פוקר עירום בין המדפים האחוריים. פעם אחת הפסדתי עד הסוף וכשלא היה יותר מה להוריד הם הורו לי לעמוד ערומה בפיסוק.
בתקופת הוידאו סבתא התחילה להקליט ולהעתיק כל סרט שנקרה בדרכה והייתה מדביקה מדבקות עם תאור ותמונה על כל קלטת, כך נוסף אגף הוידאו לספריה.
בגיל 17 הייתי לוקחת את המפתחות, יושבת שעות על הרצפה ומתלבטת איזה סרט לקחת. באתי רק בשעות שהספרייה הייתה סגורה לחברים.
גם אחרי גיל 80 היא המשיכה לנהל את הספרייה. חברים היו מתקשרים אליה לשאול על איזה ספר או באים אליה הביתה לשמוע המלצה עם כוס תה וריבה, והיא כבר הכירה את הטעם של כל אחד והייתה מתקשרת לספר על ספר חדש שהגיע שיתאים להם. ואם מישהו רצה לבוא בשעות שהספרייה סגורה היא הייתה נוסעת עם הקלנועית ופותחת לו. "הפכתי לספרייה ניידת" היא צחקה על עצמה.
אנשים באו פחות ופחות. וספרים נשארו על המדפים יותר ויותר. סבתא תלתה מודעות על הלוח מודעות, פרסמה ספרים חדשים, היא הציעה לאורנה לעזור לה בניהול, זה עזר לה ובכל זאת, אנשים באו פחות ופחות. וספרים נשארו על המדפים יותר ויותר.
בקיבוץ נהיו הורים צעירים, בני קיבוץ או חובבי אוירה קיבוצית. כאלו שקונים בית בשכונת הרחבה ונוסעים במכוניות חדשות. הצעירים החליטו להחזיר את רוח החיים לספריה, הם הציעו לפנות מקום בין הספרים הישנים המרובים ולהעביר את ספרי הילדים (מספריית הילדים שגססה גם היא.
סבתא ידעה. לא הסתירו ממנה דבר. ובכל זאת, לא יכלה לדמיין את השינויי.
פתאום עמדו בחוץ ארגזים גדולים מפלסטיק, שהביאו מהקטיף של האבוקדו, ובתוכם זרוקות בערמות קלטות וידאו. סבתא רצתה להציל אותן - היא חשבה שאולי למישהו עוד יש וידאו וירצה בהן והן כבר היו רטובות מהגשם והמדבקות נמרחו והתערבבו. היא רצתה להגיע לראות מה קורה בפנים אבל ארגזי האבוקדו חסמו את הדרך והקלנועית שלה לא יכלה לעבור שם.
אחר כך היא ראתה בלובי של חדר האוכל ארגזי קרטון עם ספרים ושלט שאומר "למסירה". אורנה הסבירה לה שהם הוציאו את הכפולים והלא חשובים.
פעם אחת היא עשתה מאמץ, עקפה ברגל את הארגזים ונכנסה לספרייה. כל המדפים והספרים היו דחוסים בבלגאן. הסדר המקוטלג והערוך שנשמר עשרות שנים התפזר ונערם למגדלים. הספרים הפריעו למקום ונאלצו להצטופף בפינה, כשבחלל עמדו דלאים של צבע, רהיטי ילדים מרופטים והרבה ארגזים סגורים.
סבתא שבה הביתה.
בינתיים החלל נצבע בצבעים רכים, נתפרו כריות, שופצו רהיטים,וילונות ניתלו ואני, שבאתי לפני ארבעה חודשים להיות בקיבוץ ולהביט שוב בחלליו, הלכתי - בתחושת בגידה - לראות את הספרייה החדשה.
המקום נראה קסום ונעים בו מאוד. בחצי הפנימי נשארו מדפים עם ספרים ישנים - כמו אנדרטת זיכרון - ובחלק המרכזי יש כריות עם צבים ושטיח תכלת וספה לבנה עם מנורת לילה אדומה ושולחן עגול עם מפה מנוקדת ושבעה כיסאות עץ שונים ושולחנות נמוכים וספרי ילדים ובובות ובית של בובות וכיסא מדרגה - לקישוט.
אני באה לפה עכשיו לפעמים כדי לעבוד. מביאה את המחשב הירוק של והמחברת הכחולה. בעוד כמה ימים, כשמריה תבוא לבקר, אני לא אשחק איתה על השטיח הכחול, לא על כריות הצבים וגם לא על הספה הלבנה עם המנורה האדומה. אקח אותה אל הרצפה, בין המדפים האחוריים של הספרים הישנים.
יום 75 - חרא לי
אני עולה על הרכבת לתל אביב
יום 82
אמא שלי באה לאסוף אותי מתחנת הרכבת בבנימינה. היא אומרת לי שאני מסריחה מסיגריות ועד הקיבוץ אנחנו שותקות.
יום 96 - 12:00 בצהריים
מחוץ לחלון שלי:
שמיים כחולים ושדות ובתים עם גגות אדומים ואנשים שקמו לעבודה לפני שש או שבע שעות לפחות ונשים עם בטן עגולה או עגלה וגורי אדם מסתובבים חופשי בלי רצועה.
בפנים:
מיטה
עננים של סיגריה רביעית
מאפרה צבועה בלק זהב
לק זהב
לק סגול שגנבתי מהסופר-פארם בעצמי
מרווה מיובשת
מנורת לילה שאבא הכין לי
קוצים של גור דורבן שמצאתי ביער עם הבשר עליהם
סטרפלס-סטרפ-און ורוד זוהר לא טעון
טיפות הומאופטיות שלא עוזרות נגד חרדה
בי 12
משחת בפנטן
בית של חילזון בלי החילזון
שקל
תיבת נגינה בלי הזה שמנגן
מחברת עם מדבקה של "פאק מיי לייף" בזהב וציור של חתול שנשפכו עליו מים והוא נהיה חתול בוכה
וחתול אמיתי שתוקע בי ציפורניים אמיתיות דרך השמיכה.
יום 98 - נגמר הזמן
אתמול בלילה חלמתי שאני מנסה לעשות חזרה בחדר האוכל וכולם רצים בעיגולים סביב השולחנות ואני רוצה לצעוק עליהם אבל אני שותקת ובחוץ יש שני פסנתרים ענקיים ומלא אנשים שמנגנים עליהם ובסוף נגמר הזמן וצריך ללכת הביתה.
יום 110
אני באה לדירה שלי בתל אביב כדי לקחת את התשלום האחרון מהדייר הזמני. לא נשאר כמעט כלום מהגינה שלי. מסתבר שגם פה היה חורף קשה.
יום 118 - אנשים
כשאמא של שאלה אותי בפעם השביעית להיום "אבל מה יהיה אם לא יבואו אנשים? ואולי לא מספיק יודעים על זה בקיבוץ??" אזרתי את כל מיתרי הקול שלי, גייסתי את כל שרירי הצוואר הכתפיים והשפתיים וצרחתי "אנשים מעניינים לי את התחת והקיבוץ עוד יותר מעניין לי את התחת!!!" ואז ניתקתי והבנתי שאני עומדת באמצע השביל שמוביל לחדר האוכל בשעה של ארוחת הצהריים..
יום 126 - הילדות שאיתכם
כל הלילה בכיתי כמו ילדה.
בבוקר ראיתי על השביל שמחוץ לחדר שלי חצים מסומנים בגיר כחול. הלכתי בעקבות החצים עד שהגעתי לזה:
יום 128 - (במסיבת הפרידה שלי מתל אביב, כולם הלכו ואת נשארת)
עשרה ימים לפני המופע אני נוסעת לתל אביב כדי לשאול אותך אם את עדיין שם, את אומרת לי שלא ואני חוזרת לקיבוץ.
יום 129 - הלילה הזה (שבוע לפני המופע)
בפסח של לפני עשר שנים בדיוק החלטתי לעזוב את הקיבוץ. החלום הכי גדול שלי היה ללכת ברחוב ולא להגיד שלום לאף אחד ושאף אחד לא ישאל אותי שאלות. חרות הייתה בשבילי זרות. במשך עשר שנים הרגשתי בבית בכל מקום בו אף אחד לא יודע מי אני מי זו אמא שלי ומה עשיתי אתמול בלילה. בפסח הזה אני כאן. במקום הכל כך מוכר הזה. אני אומרת שלום ומרגישה זרה. אנשים כבר לא שואלים הרבה שאלות ואמא שלי עדיין מנסה להציל את כבוד בתה המוזרה, בת 30 בלי תואר ובעל שמסתובבת בשבילים ובידה שתיל של ברוש עם שורשים חשופים..
יום 134 - ארבע שעות לפני חזרה גנרלית. שלושה ימים לפני החזרה לתל אביב
את הדירה שלי בתל אביב אני משכירה באופן בלתי חוקי. ארבע שעות לפני החזרה הגנרלית אני מקבלת הודעה מהדיירת: "הבית שלך קרס ובמזל לא מתתי תחתחיו".