יום 69 - בין המדפים האחוריים של הספרים הישנים

כשסבתא התחילה לנהל את הספריה היו שם מלא ארגזים של ספרים בערמות מבולגנות, מאז לא היה ספר שהגיע לספריה לפני שהיא קראה אותו בעצמה. אחרי שעשתה קורס ספרניות, הביאה מחשב והפכה את הספריה ליעילה ופעילה.
אני הייתי באה ויושבת על ידה, מטפסת על כיסא-מדרגה למדפים הגבוהים ומסדרת את הספרים בקו ישר, או מציירת על דפי מדפסת עם חורים בצדדים.
בכיתה ה' הייתי לקחת ממנה את המפתחות והולכת עם נועה ינאי ואוהד לשחק פוקר עירום בין המדפים האחוריים. פעם אחת הפסדתי עד הסוף וכשלא היה יותר מה להוריד הם הורו לי לעמוד ערומה בפיסוק.
בתקופת הוידאו סבתא התחילה להקליט ולהעתיק כל סרט שנקרה בדרכה והייתה מדביקה מדבקות עם תאור ותמונה על כל קלטת, כך נוסף אגף הוידאו לספריה.
בגיל 17 הייתי לוקחת את המפתחות, יושבת שעות על הרצפה ומתלבטת איזה סרט לקחת. באתי רק בשעות שהספרייה הייתה סגורה לחברים.
גם אחרי גיל 80 היא המשיכה לנהל את הספרייה. חברים היו מתקשרים אליה לשאול על איזה ספר או באים אליה הביתה לשמוע המלצה עם כוס תה וריבה, והיא כבר הכירה את הטעם של כל אחד והייתה מתקשרת לספר על ספר חדש שהגיע שיתאים להם. ואם מישהו רצה לבוא בשעות שהספרייה סגורה היא הייתה נוסעת עם הקלנועית ופותחת לו. "הפכתי לספרייה ניידת" היא צחקה על עצמה.
אנשים באו פחות ופחות. וספרים נשארו על המדפים יותר ויותר. סבתא תלתה מודעות על הלוח מודעות, פרסמה ספרים חדשים, היא הציעה לאורנה לעזור לה בניהול, זה עזר לה ובכל זאת, אנשים באו פחות ופחות. וספרים נשארו על המדפים יותר ויותר.
בקיבוץ נהיו הורים צעירים, בני קיבוץ או חובבי אוירה קיבוצית. כאלו שקונים בית בשכונת הרחבה ונוסעים במכוניות חדשות. הצעירים החליטו להחזיר את רוח החיים לספריה, הם הציעו לפנות מקום בין הספרים הישנים המרובים ולהעביר את ספרי הילדים (מספריית הילדים שגססה גם היא.
סבתא ידעה. לא הסתירו ממנה דבר. ובכל זאת, לא יכלה לדמיין את השינויי.
פתאום עמדו בחוץ ארגזים גדולים מפלסטיק, שהביאו מהקטיף של האבוקדו, ובתוכם זרוקות בערמות קלטות וידאו. סבתא רצתה להציל אותן - היא חשבה שאולי למישהו עוד יש וידאו וירצה בהן והן כבר היו רטובות מהגשם והמדבקות נמרחו והתערבבו. היא רצתה להגיע לראות מה קורה בפנים אבל ארגזי האבוקדו חסמו את הדרך והקלנועית שלה לא יכלה לעבור שם.
אחר כך היא ראתה בלובי של חדר האוכל ארגזי קרטון עם ספרים ושלט שאומר "למסירה". אורנה הסבירה לה שהם הוציאו את הכפולים והלא חשובים.
פעם אחת היא עשתה מאמץ, עקפה ברגל את הארגזים ונכנסה לספרייה. כל המדפים והספרים היו דחוסים בבלגאן. הסדר המקוטלג והערוך שנשמר עשרות שנים התפזר ונערם למגדלים. הספרים הפריעו למקום ונאלצו להצטופף בפינה, כשבחלל עמדו דלאים של צבע, רהיטי ילדים מרופטים והרבה ארגזים סגורים.
סבתא שבה הביתה.
בינתיים החלל נצבע בצבעים רכים, נתפרו כריות, שופצו רהיטים,וילונות ניתלו ואני, שבאתי לפני ארבעה חודשים להיות בקיבוץ ולהביט שוב בחלליו, הלכתי - בתחושת בגידה - לראות את הספרייה החדשה.
המקום נראה קסום ונעים בו מאוד. בחצי הפנימי נשארו מדפים עם ספרים ישנים - כמו אנדרטת זיכרון - ובחלק המרכזי יש כריות עם צבים ושטיח תכלת וספה לבנה עם מנורת לילה אדומה ושולחן עגול עם מפה מנוקדת ושבעה כיסאות עץ שונים ושולחנות נמוכים וספרי ילדים ובובות ובית של בובות וכיסא מדרגה - לקישוט.
אני באה לפה עכשיו לפעמים כדי לעבוד. מביאה את המחשב הירוק של והמחברת הכחולה. בעוד כמה ימים, כשמריה תבוא לבקר, אני לא אשחק איתה על השטיח הכחול, לא על כריות הצבים וגם לא על הספה הלבנה עם המנורה האדומה. אקח אותה אל הרצפה, בין המדפים האחוריים של הספרים הישנים.